יותר מ-6.5 מיליון בעלי זכות הצבעה התבקשו להגיע בפעם הרביעית בתוך שנתיים בכדי לבחור בנציגיהם לכנסת הבאה. מדינת ישראל מגיעה למערכת בחירות זו שסועה, מדממת ומפולגת מתמיד. לצערנו אף אחד ככל הנראה לא ממש מופתע לחזות בפילוג שהמפלגות והעומדים בראשן יוצרים בקרב הציבור, תוך משיכת “חבל האמת” המשורג מאזרחי המדינה, המשמשים קורבן שמוצא עצמו נקרע ונחבט מכל כיוון אפשרי.
האם הבחנתם בעובדה שהמילה “מפלגה” הנה מלשון פילוג?! וכידוע בפילוסופיית הלשון – המילה עצמה מגדירה את המהות של הדבר עצמו. יתרה מכך, העובדה שמדינת ישראל בבסיסה מורכבת ממגוון רחב של מגזרים שונים, אזי עוד לפני הפוליטיקה קיים קונפליקט בעל נדבכים של מחלוקות, דעות, אמונות והתנגשויות, שהפוליטיקה לצערינו, במקום לנסות לגשר עליהם ולשכחם, מלהיטה ומעצימה אותם לצורכיה.
ימים לבקרים אנו חוזים בפוליטיקאים מנצלים את המציאות המורכבת הזו תוך הפצת מסרים של הסתה, שנאה, מחלוקות, דמוניזציה וכד’, וכל זאת נעשה באמצעות שיטות מגוונות של שליטה תודעתית במחשבות וברגשות של שולחיהם האזרחים, בלי לבחול באמצעים, חדורי מטרה לשכנע את ציבור הבוחרים שיבחרו בצד אותו הם מגלמים, כי רק שם תמונה האמת הטהורה, האמיתית… האחת, בעוד הצד הנגדי משקר במצח נחושה.
אחת מהנשים שחקרו את תופעת אמנות השקר בכלל, ובפוליטיקה בפרט, היתה הפילוסופית חנה ארנדט, שטענה במאמרה “Truth and Politics” מ־1967 כי אמירת אמת מעולם לא הייתה חלק מעולמו של הפוליטיקאי הממוצע, וכי השקר נחשב מאז ומעולם ככלי הכרחי ומוצדק בידיהם של פוליטיקאים ומדינאים. בייחוד בעולם של היום, אמת עובדתית שעומדת בסתירה לאינטרסים של קבוצה פוליטית מסוימת תתקבל בעוינות מוחלטת. לפי ארנדט, היריבה הגדולה ביותר של האמת העובדתית היא לאו דווקא השקר, אלא הדעה, ובפרט הנטייה הרווחת בימינו לטשטש בין עובדות לבין דעות. הפוליטיקאים נוטים להציג את דעותיהם כעובדות מוגמרות, ולא בכדי – הם יודעים שרוב המצביעים שלהם לא שמים לב לגבול הדק שמבדיל בין דעה לעובדה, ואת זה יודעים לתעל לצורכיהם באמנות. כאשר פוליטיקאי רוצה להסוות שקר מכוון ומפורש, הוא יטען שהשקר הינו למעשה רק דעה מסוימת, ובכך למעשה מנצל ומתעל לטובתו את הפירצה שקיימת במדינה דמוקרטית, בה ניתנת זכות מלאה להביע ולבטא את דעות, גם אם אינן עומדת בקנה אחד עם האמת, ואף לשנותה כל אימת שהדבר ישרת את מטרותיו, בטענות כאלה ואחרות שמצדיקות לכאורה, את הצגת הדעה המנוגדת לזו שטען לה קודם.
מנגד, ארנדט טענה שהידע העובדתי שלנו אף פעם אינו נקי לגמרי מפרשנות או מהשקפה אישית שקשורה לאמונות שעל פיהן חונכנו וגדלנו, או לעובדה שרובם המוחלט של האנשים יטה להאמין בעובדות שישרתו את האינטרסים האישיים שלהם. מצב זה לא באמת יכול לשמש טיעון נגד קיומן של מציאות ושל עובדות, או להצדיק טשטוש בין עובדה לבין דעה או פרשנות. התוצאה היא ציבור מבולבל, שאינו יכול להבחין עוד בין עובדה לבין דעה או סתם דמיון של פוליטיקאי. בעולמנו כיום, הערוצים שדרכם הפוליטיקאים מזרימים את מסריהם לתודעת הציבור היא מדיה באשר היא. בין אם זה באמצעות ערוצי הטלויזיה המסחרית, רשתות חברתיות, או שלטי חוצות.
אחת מהתופעות בהן הבחינה ארנדט, היא שבעבר הופנה השקר בדרך כלל כלפי גורמים ספציפיים, ובעיקר כלפי גורם חיצוני עויין ברוב המקרים, כחלק ממלחמה פסיכולוגית או מנסיון להטעות לצורך שמירה, הגנה וקידום אינטרסים לטובת הציבורים שאותם מייצגים. כיום שינה השקר פניו בעודו מופנה על ידי הפוליטיקאים בעיקר כלפי פנים, כלומר לעבר הציבורים שאותם הם עצמם מייצגים. זהו הגורם המרכזי לכך שנציגינו בכנסת נתפסים פעמים רבות בעיני הציבור מסוכנים, מושחתים, שקרנים ואף עוינים, לעיתים אף יותר יותר מאשר האויבים מבחוץ.
על מנת להבין יותר לעומק, מדוע אמירת שקר הפכה בקרב פוליטיקאים ומדינאים רבים לדרך פעולה לגיטימית ויומיומית, עלינו להבין תחילה מה הוא בעצם שקר? שקר הנו התנהגות חברתית הבאה לידי ביטוי תקשורתי באינטראקציה עם אחרים. הצהרה או אמירה שקרית תהיה כזו שהאדם השומע אותה מודע לכך שאינה עומדת בקנה אחד עם המציאות והעובדות. ובכל זאת נאמרת במטרה לגרום לשומע אף על פי ולמרות הכל, לתפוס אותה, כ׳סוג של אמת׳. ניתן להסביר זאת על ידי עקרונות פסיכולוגיים שונים של התיאוריה הפסיכודינמית, התיאוריה ההומניסטית, תורת ההתנהגות וכו’.
ככל שפוליטיקאי הופך ליותר מנוסה ומשופשף מיומנויותיו בהכרח ישתפרו ומאידך גם מיומנויות השקר וישתכללו הטכניקות בהן הוא עושה שימוש. ככל הנראה, בכדי להיות פוליטיקאי משכנע שסוחף אחריו ציבור גדול של תומכים נדרש לדעת כיצד למהול דעות בקורטוב של שקר המוסווה במעטה מסויים של אמת, ולעשות זאת בצורה יעילה, ערמומית ומתוחכמת.
הבסיס או הגרעין של ההוויה שלנו כבני אנוש, הקיום ואף יכולת ההישרדות תלויה ומבוססת על תקשורת. בני אנוש חווים ומגבשים את מציאות חייהם על תקשורת, בין אם זו תקשורת פיזיולוגית (שפת גוף, ריח, הבעות פנים, מגע וכו’) או בין אם תקשורת מילולית.
המציאות שלנו מורכבת מדיכוטומיה בין העולם ‘החיצוני’ הפיזיקלי שבו חמשת החושים שלנו קולטים, לבין העולם התודעתי המורכב ממחשבות ורגשות, ותמיד ישנם יחסי גומלין בין שני העולמות האלו. תקשורת בלתי מילולית, כלומר שפת גוף, הבעות פנים, ריחות וכד’ פונה בעיקר לאזורים שאנו, בני האדם פחות מודעים אליהם, אך הכי מושפעים מהם, וזאת מאחר והיא מכוונת לאזורי התת מודע, גורם בעל השפעה ישירה על הרגש. בעוד שהחוויה המודעת שלנו מושפעת מתקשורת מילולית. כלומר, התקשורת המילולית והבלתי מילולית יחדיו אך ביחסים שונים בתכלית, הן אלו שלמעשה יוצרות את תפיסת המציאות שלנו. אנו בלי משים, חושבים במילים, מדברים במילים, והרגשות המופשטים שלנו למעשה מושפעים ממחשבות שמורכבות ממילים. בתקשורת מילולית בין-אישית יש הבדל בין ביטוי המילים, כלומר הגייה, לבין טון הדיבור (אינטונציה/המנגינה) במהלך השיחה. פוליטיקאי מחונן הנו אשף תקשורת. הוא יודע כיצד להעביר את מסריו ולהשפיע באופן כזה שיהיה קשה עד בלתי ניתן לזהות האם הוא דובר אמת או שקר. וכמו שהוסבר קודם לכן, הוא יעשה שימוש וירטואוזי כמעט בכל אמצעי ההשפעה הכוללים את שפת הגוף, טון הדיבור והקצב, והבעות הפנים שמטרתן הנן לשאת בסופו של דבר את המילים ולהחדיר בהן אמינות ומשנה תוקף.
ראש הממשלה ביבי נתניהו נחשב לאחד הפוליטיקאים הבולטים ביותר שהיו בעידן החדש. מי שקרא את הביבליוגרפיה שלו יודע שבצעירותו, כאשר התגורר בארה”ב, למד נתניהו משחק ועמידה מול מצלמה אצל לילין ווילדר, שעיקר התמחותה הוא הדרכה בתחום שנקרא “תורת הנאום”.
נתניהו נחשב לרטוריקן ולגאון פוליטי בעיקר בזכות יכולותיו הוורבלית בשילוב עם יכולת מופלאה, לעשות שימוש בכל אמצעי התקשורת הלא מילולית, תוך בחירת מילים וביטויים שמעוררים רגשות של אמפטיה והזדהות בקרב קהל היעד שלו (אך גם רגשות סלידה ותיעוב בקרב מתנגדיו), הוא יודע כיצד לסחוף אחריו ציבור גדול של תומכים בעיקר בזכות ההבנה והשליטה הפנומנלית שלו בתקשורת בלתי מילולית.
הפנים שלנו מייצגות את עולמנו הפנימי (מחשבות ורגשות). הפנים כשמם כך הם – הבפנים של התודעה האנושית. נתניהו הנו רב אומן ביכולתו לשלוט ולהדגיש מסרים שמשרתים את האינטרס הפוליטי שלו ולשאת את מסריו, בזכות שילוב של הבעות פנים שמציירות ומייצרות רגשות חיוביים אצל הצופה בזמן שהוא מעביר איזשהו מסר פוליטי באופן מילולי, לצד שימוש מופלא בשפת גוף. נתניהו הנו רב אמן בכל הקשור ליכולת העברת מסר באמצעות שילוב בין אינטונציה ובחירת מילים מדויקת, להבעות פנים בשילוב שפת גוף, שמשדרות את המסרים שלו באופן חד יותר.
דוגמה נוספת שמציגה כיצד נתניהו יודע להשתמש באומנות שפת הגוף, היא כאשר במהלך ראיונות בתקשורת הוא יוצר קשר עין באופן רציף, עם ראש מורם וגב זקוף ובכך משדר ביטחון עצמי גבוה. כאשר נתניהו מרגיש שהמראיינ\ת תוקפים אותו הוא נוהג לשלב ידיים עם אגודלים זקורים כלפי מעלה, אותו אלמנט שמשדר כוחניות ועליונות כלפי מי שמטיח בפניו האשמות.
אחד המתחרים הבולטים של נתניהו בקמפיין הבחירות הנוכחי ובשנים האחרונות בכלל הנו יאיר לפיד. יאיר לפיד ידוע כפוליטקאי בעל יכולת וורבלית יחסית גבוהה, אבל בכל מה שקשור לתקשורת הבלתי-מילולית יש לו לו מעט ליקויים וחסרונות. מה שודאי משפיע באופן מובהק על רמת הפופולריות הציבורית שלו בקרב מצביעים “מתנדנדים” .
מנתחי שפת גוף שבחנו את לפיד במהלך ראיונות לטלויזיה, צפו שלפיד נוטה לפשל לא פעם בכל מה שקשור לאמינות שפת הגוף שלו. לדוגמה, נצפה בלא מעט מקרים שאין הלימה בין הביטויים המילוליים שלו לשפת הגוף, וכאשר הוא מגיב לשאלות קשות מצד המראיינים, הוא נוטה להניע את גופו לצד השמאלי – ביטוי שמשדר בתת-מודע של הצופה תחושה של אגרסיביות וחוסר אמינות. לפיד גם נוטה לעיתים קרובות לא להישיר מבט למראיין ולהסיט את מבטו לצדדים, זהו אלמנט נוסף שמשדר חוסר אמינות ואולי גם חוסר ביטחון. בניגוד לנתניהו, נראה שלפיד לא לגמרי מודע לשפת גופו במהלך נאומים וראיונות בכלי התקשורת או שפחות מיומן בשליטה בהם. מומחי שפת גוף צפו לא מעט פעמים שידו השמאלית נעה הלוך ושוב במטרה להדגיש מסרים מסוימים. תנודה תכופה של יד שמאל משדרת יהירות וחשיבות עצמית מצידו.
דפוס פעולה נוסף בו פוליטיקאים עושים שימוש על מנת להסוות שקרים במעטפת של חצאי-אמת, (במקרה הטוב), הנו, לחזור על מסר מסוים מספר רב של פעמים. פוליטיקאים מנוסים יודעים שכאשר חוזרים על מסר מספר רב של פעמים קיים סיכוי טוב שהוא יוטמע בתודעת המאזין, גם אם מדובר בדעה שאינה מבוססת על עובדות, או אפילו בבדיה מוחלטת. לפי מחקרים נצפה כי חזרה על מסר מסוים 15 פעמים כבר חוצה את הדרך מתת המודע לתחום המודע של האדם. בקמפיין הנוכחי של נתניהו הוא מקפיד להדגיש פעם אחר פעם את הצלחתו, (לכאורה או שלא לכאורה), מול משבר הקורונה, או לחלופין לחזור על מסרים שמקטינים את יריביו העיקריים – “לפיד לא מבין בכלכלה”. לפיד מנגד חוזר ללא הרף על מסרים שמדגישים את חולשתיו של נתניהו כמנהיג – בעיקר חוסר היכולת שלו לאחד את העם (באשמתו או שלא באשמתו), או כשלים במהלך ניהול משבר הקרונה. כמובן שמכיוון שני הצדדים מדובר בהבעת דעות ולא בעובדות מוגמרות, ואת זה כדאי לזכור.
בסופו של דבר, פוליטיקה בנויה על אידיאולוגיה ודעות. פוליטיקה אינו מדע מדויק שניתן למדוד אמפירית ולהוכיח תכלס בשטח. הפוליטיקאים יודעים לנצל ולתעל עובדה זו בנסיונם לשכנע את הציבור בצֿדקת דרכם, בידיעה ברורה, שלא ניתן להוכיח במציאות באופן חד משמעי, שקוף, שאינו משתמע לשתי פנים, האם האמירות שלהם עומדות בקנה אחד עם המתרחש במציאות. ולמרות ואף על פי שרבים מודעים (ולא רק בתת המודע), לעובדות הנ״ל, ביום יום רובנו נפעל באופן אוטומטי ומונעים באמצעות קולות התת מודע שנשתלים במוחנו מיום היוולדנו.